אזהרה – הפוסט הבא יהיה שונה מכל אלו שבאו לפניו, רובו יהיה סקירה פוליטית ומוזיקלית. חפירה נעימה.
לפני כמה חודשים הועבר באריזונה חוק שנוי במחלוקת שיקרא כאן "חוק ההגירה". זה לא סוד שבחלק גדול מהמדינות בארה"ב יש בעיות רציניות עם מהגרים לא חוקיים, בעיקר ממקסיקו. הם קופצים מעל הגדר, עובדים בארה"ב בצורה לא חוקית ומרגיזים הרבה אמריקאים (נטל על מערכת החינוך, הבריאות, הרווחה וכו' בלי תשלום מיסים לתוכן הן טענות נפוצות). החוק שהועבר באריזונה נותן לשוטרים סמכות לדרוש מכל אדם ברחוב שנראה כאילו הוא עשוי להיות מהגר לא חוקי (כלומר נראה מקסיקני) לספק מיידית מסמכים שמוכיחים את הסטטוס החוקי שלו ומתיר להם לגרש אותו אם הם לא משוכנעים.
חוק ההגירה הכעיס הרבה אנשים בשמאל הפוליטי האמריקאי. הם טוענים שהוא גזעני, לא דמוקרטי, לא חוקתי וכו'. לא נשמע להם הגיוני לעצור אנשים שלא ביצעו שום עבירה רק בגלל הצבע שלהם. בין האנשים שהוא הכעיס נמנים הרבה מוזיקאים, בעיקר זאק דה לה רוצ'ה מ- Rage Against The Machine שהחליט להקים תנועה שנקראת The Sound Strike. בקצרה, הוא וכמות מכובדת של מוזיקאים שהוא גייס מסרבים להופיע באריזונה עד שהחוק יבוטל. הרעיון הוא ליצור לחץ על התושבים כדי שהם בתורם ילחצו על נציגיהם לבטל את החוק (ובדרך לאמלל את חיהם). זה חלק מחרם נרחב יותר, גם אנשים שלא קשורים לתעשיית המוזיקה מחרימים את אריזונה חרם כלכלי – לא קונים מוצרים מאריזונה, לא נוסעים לשם לנופש וכו', הכוונה זהה – ליצור לחץ כלכלי על אריזונה שיגרום להם להפסדים פיננסים וימרר את חיי התושבים (נשק קפיטליסטי) מה שיגרום ללחץ על הנציגים למשוך את החוק.
בין האנשים שהחוק הכעיס נמצא קונור אוברסט, הידוע גם כ- Bright Eyes. הוא הצטרף לזאק דה לה רוצ'ה ושביתת הסאונד עם ההקמה. קונור גר בנברסקה, כאשר לפני חודש וחצי עיר קטנה בנברסקה העבירה חוק דומה לאריזונה, אבל גרוע יותר (אסור אפילו להשכיר דירות ללא חוקיים… ונברסקה הרבה יותר קרובה לקנדה מאשר למקסיקו) הוא לקח את זה קשה. הפתרון של מר עיניים מבריקות לעניין היה לארגן מופע באומהה, להזמין כמה וכמה להקות של חברים להופיע, לנער את האבק מעל Bright Eyes ולהקים לתחייה את להקת הפאנק רוק הישנה שלו, ה- Desaparecidos. לכל ההפנינג הוא קרא Concert For Equality, הלהקות שיופיעו יעשו את זה בהתנדבות והכסף מהכרטיסים ילך למאבק משפטי בעיירה הנברסקאית.
באופן אישי, אני לא חושבת שחרם הוא הדרך הכי יעילה לפתור את העניין באריזונה. אני חושבת שאין מקום לחוק הזה והוא מטורף, אבל אני לא מופתעת שהוא עבר וזוכה לתמיכה ציבורית בחוגים מסויימים. בחודשים האחרונים ראיתי כאן דברים הרבה יותר מטורפים, שנחשבים חלק מהשגרה. מה שכן, אני יכולה להבין את הנקודה שיש לשמרנים נגד מהגרים לא חוקיים, עם דגש על לא חוקיים – אבל אני חושבת שזה חלק מבעיה הרבה יותר רחבה, בעיה של העולם המפותח מול מדינות עניות יותר, ודברים יהיו חייבים להשתנות בצורה זו או אחרת בעתיד. החרם נראה לי כמו נשק שאותם מוזיקאים עושים בו שימוש בעיקר כדי להשקיט את המצפון שלהם, להרגיש כאילו הם עושים משהו. כישראלית, חרמים מוזיקלים לא ממש עושים לי את זה ואני לא חושבת שהם משרתים את המטרה בהטיית דעת הציבור, אם כבר להיפך. אבל יש הבדל משמעותי בין הבלאגן שהולך בארץ ובין מה שהם מנסים לעשות באריזונה – באריזונה יש מטרה מסויימת, החרם המוזיקלי הוא כלי כדי להשיג אותה (אני באופן אישי יכולה לחשוב על דרכים מוצלחות יותר, אבל שיהיה). להכאיב לאוהבי המוזיקה זו תופעת לואי מצערת, אבל הכרחית בשימוש בכלי הזה. לחרמים המוזיקלים שישראל חווה מידי פעם אין שום מטרה פוליטית שהם מנסים להשיג, בעיקר לביטולי הופעות. המטרה היחידה היא להכאיב למעריצים, במקרה הזה זאת מטרה ולא תופעת לוואי מצערת. ברובם, אלה אומנים בורים לגבי הפרטים של מה שקורה, שמוזנים ע"י ערוצי טלויזיה פופולרים ומנסים להתנהג בצורה פופולרית. אני לא חושבת שמישהו מהם מאמין שהוא יוכל לסיים את המשבר בין ישראל והפלסטינים כי ישראלים כ"כ ירצו לראות את ההופעה שלו שהם יפתחו בשיחות שלום… בעצם אני לוקחת את זה בחזרה, יש מצב שבונו חושב ככה.
כשקראתי באינטרנט על מה שהולך לקרות באומהה מצאתי את העניין טריקי. מצד אחד זאת נשמעת כמו הופעה שהייתי מאוד רוצה להיות בה, מצד שני הייתי 5000 ק"מ משם, באלסקה. ה- Desaparecidos היה אחד הדברים שמצאתי מסקרנים. אם יש פרוייקט אחד שחשבתי שאוברסט לעולם לא יקים לתחייה זה הפרוייקט הזה. קצת חבל, כי האלבום היחיד שהם שחררו היה מוצלח במיוחד. בפירוש אחד האלבומים המועדפים עלי מבית היוצר הזה (ודי באופן כללי, למען האמת), אבל נראה שהוא רק מתרחק מהכיוון הזה מבחינה מוזיקלית. הוא כבר לא בן 22 מסומם וכועס אלא בן 30 עם חיבה למוזיקת קאנטרי, למרות שנראה שהפעם הצליחו להכעיס אותו. אבל אם עוקבים אחרי האלבומים שלו משלוש השנים האחרונות בסדר כרונולוגי מקבלים הרגשה שהוא פחות ופחות מרוגז על מה שלא בסדר בעולם, ומתחיל לאט לאט לקבל את זה (מאוד לא פאנק רוק). עוד פרט שגרם לי להיות חשדנית לגבי האיחוד היה שאחד השירים מהאלבום האחרון נשמע כאילו הוא היה יכול להיות שיר Desaparecidos מושלם (Roosevelt Room), אבל הסאונד הרבה יותר מרוכך. לא רק הנגינה שתלויה בלהקה שאיתו, ה- vocals שונים לחלוטין – הרבה פחות חדים. אז קצת חששתי לגבי ה- Desaparecidos – זה יכול להיות אדיר וזה יכול נפילה גדולה שתכתים את הפרוייקט.
הדבר הראשון שעשיתי היה לקנות כרטיס. קראתי על העניין 3 שבועות לפני ההופעה, עדיין היו כרטיסים רשמיים והיה ברור שתוך 3 ימים לא יהיו, להיפטר מהכרטיס לעומת זאת יהיה קל אם יהיה צורך (בדקתי – הוא שילש את המחיר ביד שנייה עד ההופעה). בהתחלה לא החלטתי באופן סופי אם אני נוסעת לאומהה, אבל ככל שהימים עברו נהיה ברור ששבוע לפני ההופעה אני מסתלקת מאלסקה ומתקדמת לכיוון המערב התיכון. ידעתי שאם הייתי עכשיו בארץ הייתי מסתכלת על המסך ומייללת כי אני לא יכולה להיות שם. אם אני באותה יבשת ויכולה להיות שם – זאת אחת הסיבות ההגיוניות ביותר שהיו לי עד עכשיו לסוע כמה אלפי קילומטרים, פשוט כי אני יכולה.
בדיוק שבוע לפני ההופעה עזבתי את אלסקה. כמה טרמפים קצרים לטוק – העיר הקרובה לגבול הקנדי והגעתי לשם בגשם שוטף, שלא הפסיק במשך שעות. הצלחתי לאבד את הארנק ברכב שהביא אותי לשם ובצורה מפתיעה לאתר את הנהגת ולמצוא אותו, אחרי שתהיתי איך לבטל ולשחזר כרטיסי אשראי.
חיכיתי שעתיים בגשם עד שמצאתי את עצמי ברכב עם זוג מבוגר והנכד שהם מגדלים כבנם, שנסעו, למרבה האירוניה, לאריזונה. הם תומכים נלהבים של חוק ההגירה אגב. הם מכרו את הבית באלסקה, העמיסו את הרכוש שהם לא מכרו בקרונות נגררים ויצאו עם הג'יפ והמיניואן זוללי הדלק (משפחה אמריקאית ממוצעת עם ילד אחד) לחצות את צפון אמריקה. נסעתי איתם יומיים והם הורידו אותי באמצע בריטיש קולומביה, קנדה. סיפרתי להם על חיבתי לשינה בבתים נטושים ובערב הראשון מצאנו מקום שנראה לחלוטין כמו עיר רפאים לבלות בו את הלילה. חקרתי קצת את המקום והלכתי לנמנם בבית ריק עם 2 מיטות שהושארו בו. מהמקום שבו נפרדנו קיבלתי טרמפ לג'אספר, עיר תיירותית קטנה ליד אחד הפארקים הלאומיים המפורסמים ביותר בקנדה. שוטטתי בעיר ומסביב לה ולמחרת התקדמתי לכיוון הפארק עצמו ומזרחה, לתיכון של המערב. לקראת הצהרים עצרה לי בחורה גרמניה על ויזת עבודה-וטיול שהלכה לשוטט בפארק ביום החופשי שלה מהעבודה. עצרנו בכמה מקומות בדרך והיא הורידה אותי בעיר שאליה היא נסעה. עוד 2 טרמפים קצרים והסתובבתי לקראת השקיעה בחיפוש אחרי מקום לישון בו בלילה, לא רחוק מקלגרי. משום מה בחרתי את המקום הכי גרוע עד כה. היה עץ מעליו, מה שגרם לי לחשוב שהמקום יהיה נחמד ומוגן, אבל העובדה שזה היה במורד הגבעה לא הייתה סימן טוב. קמתי עם הזריחה, אחרי קרוב לאפס שינה, התגנבתי למקלחות בפארק הקראוונים הסמוך וחזרתי לכביש. כמה טרמפים יחסית קצרים, כאשר אחד מהם היה מאיש ששייך לבונים החופשיים. הוא סיפר על הארגון והראה לי את אחד מקומות המפגש או ההיכלים שלהם שם (לא פלא שהם הארגון הסודי הכי ידוע בעולם, החברים שלהם לא יודעים לסתום את הפה). עוד טרמפ די ארוך מנהג משאית שהביא אותי למרחק שעה וחצי-שעתיים מהגבול לארה"ב ובדרך סיפרתי לו שהמטבע הנהוג בישראל הוא עיזים.
הקמתי את האוהל בלילה ולמחרת המשכתי דרומה. ברכב שעצר נמצא בחור עיראקי גדול שנסע כל הדרך לשיקגו. בהתחלה קצת חששתי שהוא לא ישמח במיוחד או יהיה עויין כשהוא יגלה מאיפה אני, אבל במקום זה הוא התגלה בתור האיש הכי שלו שפגשתי אי פעם. הוא נמלט מעיראק בסוף שנות ה-90 כשהוא היה בשנות ה-20 המוקדמות שלו והם ניסו לגייס אותו לצבא. הוא אמר שהוא לא רוצה לירות באף אחד ולא ממש רוצה שאף אחד ירה בו, ו-"למה אנחנו לא יכולים פשוט להסתדר ביחד? כולנו בני אדם". הוא ברח רגלית לטורקיה, השיג מעמד פליט והגיע לקנדה בלי לדעת מילה באנגלית, נראה שהוא למד די מהר. הוא היה אינטלגנטי וממש נחמד. שמעתי סיפורים על אנשים בעיראק שהורסים את הבית הישנים שפעם גרו בהם יהודים, כדי לבנות בתים חדשים מוצאים בהם אוצרות וכל מיני סיפורי פולקלור עיראקי. השלום מתחיל בתוכי?
כשהתקרבנו לגבול עם ארה"ב חששתי שעלול להיראות קצת מוזר אם עיראקי-קנדי וישראלית ינסו לחצות את הגבול מקנדה לארה"ב יחד. הם עוד יחשבו שאנחנו חוליית טרור מוזרה במיוחד, או התחלה של בדיחה. הוא היה רגוע לגבי זה ואמר שאני יכולה להישאר באוטו, כל עוד אין עליי סמים. זה לא רעיון טוב להבריח סמים.
הייתי צריכה לחדש את הויזה לארה"ב ועשו קצת פרצופים בגבול, אבל דיברתי איתם יפה והכל הלך בסדר. משם המשכנו לסוע יחד עד צפון דקוטה. הגענו לעיר בשם פרגו באמצע הלילה ונפרדנו לשלום. הוא המשיך לסוע מזרחה ואני הלכתי לנמנם באוטובוס בי"ס צהוב שחנה לא נעול לפני מוסך. לא ישנתי יותר מידי כי חששתי שמכונאי כועס יעיר אותי ויקרא לרשויות. ב-6 בבוקר כששמעתי שמישהו הגיע לפתוח את המוסך, התגנבתי החוצה בלי שישימו לב אליי, הלכתי לתפוס טרמפים דרומה – לאומהה.
2 טרמפים קצרים שרק סיבכו אותי ואז קיבלתי טרמפ לא יאומן כל הדרך לאומהה, עם איש מזדקן שגוסס מסכרת וסרטן ריאות בו זמנית, לא שזה גורם לו להפסיק לעשן או לשתות משקאות מתוקים. הוא היה בצבא האמריקאי בויאטנם, איפה שהוא פוצץ מספר פעמים (הבחנתי באצבע חסרה והמון סימני פגיעה וריסיסים) ובנוסף הוא אמר שזה הפך אותו לבלאגן רגשי. הוא סיפר שהאחיינית שלו ביקרה בישראל לאחרונה ואמא שלה דאגה כל הזמן. הודה לי בדמעות שהגנו עליה מה- Sand Niggers, בעיקר לי באופן אישי. לא משנה שניסיתי להסביר שישראל זה לא מה שהוא רואה בחדשות ושאני בכלל לא הייתי שם לאחרונה. אבל הוא הרגיש אסיר תודה מספיק כדי להזיל דמעות והזיל כמה עוד מספר פעמים כשהוא דיבר על נושאים די טרויוויאלים.
מסתבר שאחרי החלטורה בויאטנם הוא נהיה סוחר סמים, שפעל לעיתים גם עבור הממשלה הפדרלית, בעודו מבריח סמים במקביל. הוא עבד עבור הממשל גם באפגניסטן לפני 20 שנה וטען שהוא היה רוצח שכיר פעמים בודודת עבורם. מסתבר שבאחת עסקאות הסמים שהסתבכו הוא מצא את עצמו מתחתן עם בת של אחד ממנהיגי הקרטלים במקסיקו כדי שהיא תוכל לקבל אזרחות אמריקאית. שמעתי גם סיפורים על מטוסים עמוסי סמים שטסים נמוך, מתחת לרדאר, מעבר לגבול עם מקסיקו ולמדתי איך להחביא כמויות סמים מסחריות ברכב ככה שהשוטרים והכלבים לא ימצאו אותם.
אחח אני אוהבת לתפוס טרמפים.
באומהה התארחתי אצל אדם וסטייסי. אדם וסטייסי מגניבים. הם טבעונים חובבי ג'אנק פוד ובעלי חתולים, כמו שהאל רצה. הגעתי לבית שלהם באחה"צ של היום לפני ההופעה ולמחרת אדם הקפיץ אותי לפתח של "חדר ההמתנה", המועדון שבו ומסביבו הכל קרה.
הגעתי למקום שעה לפני התחלת המופע וכבר היה תור ארוך שהשתרך על המדרכה בחוץ. נכנסתי לתור ומהר מאוד הוא שולש. העניין היה מאורגן עם במה גדולה בחוץ ובמה קטנה בפנים. הסתובבתי קצת בינהן בהתחלה, עם דגש על הבפנים, כי השמש להטה ולא התגעגעתי לקיץ. כשהמופעים עצמם התחילו להתחיל שוטטתי קצת בין הבמות אבל מהם מאוד הבנתי שעשיתי שגיאה כשהתרחקתי מהבמה הראשית, עוד ועוד אנשים התחילו להגיע ואף אחד מהם לא תכנן לזוז. הצלחתי להתמקם בשורה השניה ליד הבמה ולא זזתי משם כמה שעות (בהמשך הצלחתי לשדרג את זה לשורה ראשונה). זה גרם לי לפספס את סיימון ג'ויינר שניגן בפנים, אבל היו מספיק להקות בחוץ.
עוד ועוד אנשים הגיעו. היו כל מיני דוכנים שמסבירים על חוק ההגירה, מחתימים אנשים על עצומות, רשימות דיוור, מוכרים חולצות כשהרווחים הולכים למלחמה משפטית בעיירה בנברסקה וכו'. שמעתי שמחוץ למתחם עמדו כמה רד-נקים עם שלטים של "לגרש את קונור אוברסט". נשמע גאוני, חבל שהם לא עמדו במקום שאנשים שמזיז להם יכלו לראות. מעניין אם הם רוצים שהוא יחזור למקסיקו או אירלנד.
ההופעות הלכו והשתפרו. לקראת השקיעה Bright Eyes עלו לבמה. הבמה אגב הייתה ממוקמת במערב, מה שקצת הקשה על העניין. הסט היה מצויין ונשמע כמו אוסף Best Of, הטיסו את הקלידן\חצוצרן כל הדרך מיפן עבור המאורע. הם פתחו עם The Trees Get Wheeled Away, סיימו עם Road to Joy וניגנו שירים כמו –, We Are Nowhere And It’s Now, Bowl Of Oranges. Lovers I Don’t Have To Love. גיליאן וולש ודייב רולינס עלו להצטרף ל- Four Winds, מה שמצאתי משמח (הם נפלאים). אחרי הסט קונור העלה לבמה בת של חברי משפחה מקסיקנים, שתספר את סיפורה העצוב (אמא שלה במקסיקו בגלל עצה משפטית גרועה. אבא שלה, היא ואחיותיה מתגעגעים), כדי שהקהל יראה שיש אנשים מאחורי החוקים ויש להם פרצוף, היא שרה שיר בספרדית אחרי הסיפור.
Bright Eyes
הבאים בתור היו גיליאן וולש ודייב רולינס שעלו לסט משלהם (יש!). עד שהם עלו השמש כבר הייתה מספיק נמוכה כדי לא לגרום נזק קבוע לראייה מהסתכלות על הבמה בעיניים חשופות. ההופעה כללה רק אותם עם 2 גיטרות, כשאחת הגיטרות הוחלפה בבאנג'ו בשלב מסויים. בסוף הסט ברייט אייז הצטרפו לשיר האחרון – Look At Miss Ohio.
גיליאן וולש ודייב רולינס עם ברייט אייז - They want to do right but not right now
אחריהם Cursive עלו לבמה והקהל התחיל להשתולל, קראוד סרפינג התחיל ואפילו הסולן החליט לקפוץ לאמצע הקהל לכמה דקות.
טים קאשר מ- Cursive קופץ להגיד שלום לקהל
הקהל כבר היה יותר ממחומם כשההופעה האחרונה, ה- Desaparecidos עלו לבמה. אני חייבת להודות שהופתעתי מכמה שהם צלחו על ההופעה הזאת. אולי להכין את עצמך לכשלון עושה את ההצלחה מתוקה יותר, אבל הם בפירוש צלחו. כל השירים היחסית ישנים נשמעו רלוונטים מתמיד (You will stay like that forever, in front of your computer – ב2002 מול 2010). הופתעתי שקונור צלח על הצרחות לאור חששותיי, כנ"ל שאר החבר'ה. הם לא נשמעו כאילו עבר כמעט עשור מאז ההופעה האחרונה. בשלב הזה הקהל התחיל להשותלל יותר. כל הקהל זז או קפץ, עוד ועוד אנשים עשו קראוד סרפינג עד שהאבטחה העיפה אותם (אחד בעט לי במשקפי השמש והעיף את העדשה!), הלהקה אמרה שזאת ההופעה הכי פרועה שאי פעם הייתה להם, הם פשוט לקחו הפוגה קלה של 8 שנים מאז הקודמת. בסיום הגיטריסט ניפץ את הגיטרה וזרק את השברים לקהל.
Desaparecidos
קונור אוברסט יושב לנוח אחרי ערב ארוך
עוד ערב עבר בהצלחה. נראה שקונור לא גורש למקסיקו ואפילו הצלחתי למצוא את העדשה ולחבר אותה בחזרה למשקפי השמש.
בונוס:
למצלמה שלי היה ערב פורה וזאת סיבה מספיק טובה לחלוק את:
סוף ההופעה של ה-Desaparecidos וחתיכות הגיטרה שעפו לקהל:
* איכות הסאונד לא מייצגת את המציאות
Desaparecidos playing Greater Omaha והקהל משתולל:
Bright Eyes סוגרים את הסט עם Road To Joy:
You will stay like that forever, in front of your computer 2002 מול 2010
פורסם בתאריך אוגוסט 12, 2010
0